האמנית אתי גדיש דה לנגה מציבה בתערוכה פסלים שמנסחים מחדש את מקומו של הגוף הנשי בשיח התרבותי-אמנותי. הדמויות ההיברידיות משלבות בין ראשי בובות ברבי כדימוי של יופי ממוסחר, תבניתי ומלאכותי לבין גופי נשים אורגניים מגולפים בעץ. חיבורן יוצר מרחב של התנגדות מודעת לתכתיבים חברתיים, ושל מכוונות להעצמה נשית עמוקה. הכותרת "פיגורינות-על" נטענת בתכונות המזוהות עם גיבורות-על, מתוך כוונה להחזיר לידי הנשים את השליטה על דימוי הגוף של עצמן. במקום אידיאל הגוף המיוצג בעין מחפצנת, יוצרת האמנית גוף אחר, כזה שמבקש לגלם הוויה נשית משמעותית, נטולת אידיאליזציה. פסלי העץ מוצגים בספריית המוזיאון כטקסט חזותי, עשויים ממגוון גזרי עצים, ענפים, גזעים ולוחות מהוקצעים, שאריות שנאספו מנגריות או מסחף מי הים. בעוד עבודת הגילוף שומרת על המהות הגולמית של העץ כחומר, לרבות הסדקים שבו, תבניות הפנים עשויות מפלסטיק סינתטי. המבקר פוגש את הגוף הנשי מגולם בצלמית פריון הזכורה מתקופות קדומות, בדמות תמירה וזקופה, בילדה פגועה שפניה מוסתרות בסרט, באישה מתריסה המבליטה את נשיותה ובאישה שראשה ראש ארנבת. האקט הביקורתי פמיניסטי שבו בוחרת גדיש דה לנגה להציג את הדמויות מעמיד את הגוף הנשי כמרחב התנגדות משתנה. חיבורו הלא טבעי של הראש לגוף מציף שאלות של זהות, מגדר, ושל מידת השליטה וההתניה התרבותית. בתוך כך, נחשפים המנגנונים החברתיים שממשיכים לייצר ולשווק לנשים אידיאלים בלתי ניתנים להשגה של יופי, באמצעות תעשיות האנטי-אייג'ינג וטיפולים אסתטיים חודרניים משולבי סיליקון וחומרים אחרים, בפרויקט אינסופי של תיקון. כנגדם, מציבה האמנית חיבורים מעוררי מחשבה שיש בהם גם התרסה ואירוניה, ומבקשת להשיב לנשים את הריבונות על גופן והווייתן.
