אוצרים מספרים
''עין טובה''
אתי גדיש דה לנגה, טרי סונינו ברטוב, גיא ברטוב, אילנה מרקס, מוחמד זיתון, סבינה סעד, אברי רגב, ג'נין גולברט, פאטמה שנאן אוצרות: יעל סונינו לוי התערוכה 'עין טובה' מתמקדת בשדה הקמעות מתוך התבוננות במקצב החיים האנושיים מהלידה ועד המוות. סיפורים מיתיים, חרדות, ציפיות ודאגות אל מול הלא נודע הניעו את האנושות ליצירת כתבים וחפצים כדי להיאחז בהם. פריטים שנועדו להגן ולחזק נשים וגברים נמצאו לאורך ההיסטוריה בצורת קלפים כתובים, מדליונים לענידה, קערות השבעה ועוד. הם נפוצים בעולם כולו, והם לא פסחו על המזרח התיכון, וישראל בתוכו.
אתי גדיש דה לנגה, טרי סונינו ברטוב, גיא ברטוב, אילנה מרקס, מוחמד זיתון, סבינה סעד, אברי רגב, ג'נין גולברט, פאטמה שנאן אוצרות: יעל סונינו לוי התערוכה 'עין טובה' מתמקדת בשדה הקמעות מתוך התבוננות במקצב החיים האנושיים מהלידה ועד המוות. סיפורים מיתיים, חרדות, ציפיות ודאגות אל מול הלא נודע הניעו את האנושות ליצירת כתבים וחפצים כדי להיאחז בהם. פריטים שנועדו להגן ולחזק נשים וגברים נמצאו לאורך ההיסטוריה בצורת קלפים כתובים, מדליונים לענידה, קערות השבעה ועוד. הם נפוצים בעולם כולו, והם לא פסחו על המזרח התיכון, וישראל בתוכו.
״זיכרונות גלומים״
אתי גדיש דה נגה בוחרת את חומרי העבודה שלה כבסיסים נפרדים במטרה לשלבם בשיח משלה. לגדיש דה לנגה התבוננות אחרת במרחב: הן בצורה רחבה כנווטת במרחב, והן בצורה ממוקדת בחיפוש אחר חומרים בעלי נשמות עתיקות, שאיבדו את תועלתם המקורית ונותרו רוויים בזמן וספוגים בזיכרונות.ֿ היא אוספת אותם אל הסטודיו לשהייה זמנית עד לרגע שילובם בתהליך היצירה, אשר עתיד לזקקם להקשר ולאופק חדשים שיגלו את חוכמתם מרובת השנים. תהליך היצירה שלה מפענח את הדנ"א של החומרים תוך ייצור תחושה רעננה המשלבת של ילדיות וחכמה בשלה ובוגרת. חומר גלם נפוץ ביצירותיה של גדיש דה לנגה הוא שאריות פורניר. ביצירות עצמן משמש הפורניר רובד חיצוני מיתוגי, העוטף את הפסלים הסמי-פיגורטיביים. לעין המתבוננת נראה הפורניר כשכבה העליונה בלבד אלא שזו מכסה ואוצרת בתוכן מגוון ועושר של שכבות פנימיות. התערוכה מעוררת הרהור בתהליך השימוש החוזר, מרגע הנחת החומרים ועד לשילובם ביצירה. לגדיש דה לנגה הערכה רבה לתהליכי היצירה בתרבויות המזרח הרחוק שבבסיסם התבוננות סבלנית ואיטית תוך כבוד וגילוי מחודש של החומרים, אשר יודעים לספר רגש. אירגונו של החומר מחדש יוצר הבעה אנושית חזקה ושברירית כאחת הנותנת לזיכרונות שננטשו כוח לספר סיפור חדש, המשויך לזיכרון חדש, עם נשמה יתרה עתיקה. זוהי תערוכה שדיוקה מאפשר לצופה התבוננות על מה שמתחת לפאסדת החומרים, בחיבור שביניהם, שם מתגלה נוף אנושי פנימי וחומל המזכיר לנו את חשיבות המפגש בין ה"לבד" שבנו ובין המשותף.
אתי גדיש דה נגה בוחרת את חומרי העבודה שלה כבסיסים נפרדים במטרה לשלבם בשיח משלה. לגדיש דה לנגה התבוננות אחרת במרחב: הן בצורה רחבה כנווטת במרחב, והן בצורה ממוקדת בחיפוש אחר חומרים בעלי נשמות עתיקות, שאיבדו את תועלתם המקורית ונותרו רוויים בזמן וספוגים בזיכרונות.ֿ היא אוספת אותם אל הסטודיו לשהייה זמנית עד לרגע שילובם בתהליך היצירה, אשר עתיד לזקקם להקשר ולאופק חדשים שיגלו את חוכמתם מרובת השנים. תהליך היצירה שלה מפענח את הדנ"א של החומרים תוך ייצור תחושה רעננה המשלבת של ילדיות וחכמה בשלה ובוגרת. חומר גלם נפוץ ביצירותיה של גדיש דה לנגה הוא שאריות פורניר. ביצירות עצמן משמש הפורניר רובד חיצוני מיתוגי, העוטף את הפסלים הסמי-פיגורטיביים. לעין המתבוננת נראה הפורניר כשכבה העליונה בלבד אלא שזו מכסה ואוצרת בתוכן מגוון ועושר של שכבות פנימיות. התערוכה מעוררת הרהור בתהליך השימוש החוזר, מרגע הנחת החומרים ועד לשילובם ביצירה. לגדיש דה לנגה הערכה רבה לתהליכי היצירה בתרבויות המזרח הרחוק שבבסיסם התבוננות סבלנית ואיטית תוך כבוד וגילוי מחודש של החומרים, אשר יודעים לספר רגש. אירגונו של החומר מחדש יוצר הבעה אנושית חזקה ושברירית כאחת הנותנת לזיכרונות שננטשו כוח לספר סיפור חדש, המשויך לזיכרון חדש, עם נשמה יתרה עתיקה. זוהי תערוכה שדיוקה מאפשר לצופה התבוננות על מה שמתחת לפאסדת החומרים, בחיבור שביניהם, שם מתגלה נוף אנושי פנימי וחומל המזכיר לנו את חשיבות המפגש בין ה"לבד" שבנו ובין המשותף.
חד פעמי מתמשך
שתי אמניות, שבוחרות לעבוד עם חומרים שעברו מתיחה, קריעה, קימוט ובליה, עקב שימוש שנעשה בהם. חומרים שאינם מייצרים "רעש" רגשי או וויזואלי ולכן לרוב אינם זוכים לייצוג - אתי מפסלת ואילנה רושמת. הן בוחרות ''רדי מייד''', חומרים שהיה להם ייעוד שהסתיים, שנלקח מהסביבה ונמצא כמעט בכל מקום ומנסות להקפיא רגעים, תנועה, לשים פוקוס, לעצור לרגע ולהרהר על דברים שאנחנו עוברים לידם ולא שמים לב אליהם. שתיהן מנסות באמצעות העיסוק בחומרים האלו לייצר מרחב חוויתי למחשבה, כזה שמעורר את החושים והסקרנות להתבונן, לשאול שאלות ולגלות. דותן מצלמת בסמארט-פון את האובייקט שבחרה, מעבדת את הצילום במחשב ולאחר מכן מעבירה אותו, באמצעות רישום בעיפרון ופחם, לנייר. הרישום עצמו מייצר מפגש בין תוצר אנושי מתועש ומידי לתוצר אנושי חד פעמי, הנוצר לאורך זמן רב, בין טכנולוגיות מתקדמות לטכנולוגיות בסיסיות. ההגדלה הריאליסטית והעמלנית של האובייקט מאפשרת להעריך את האסתטיקה, הייחודיות והמורכבות המוצנעת שלו ומהווה המשך למסורת ארוכה של ציור טבע דומםstill-life שבמקביל להיותה תיאור קונקרטי של המציאות החומרית, יש בו גם אלגוריה על הקיום האנושי. גדיש דה לנגה עובדת בעץ ומשלבת בו ברזלים חלודים שהיא אוספת בעיקר בחוף הים- ומביאה למתבונן את המודעות לפסולת הנזרקת לים ובמקביל את היופי שנמצא בתהליך הבליה, ההתפוררות, ההתפרקות. אתי יוצרת מעץ אובייקטים דמויי סירות שמסיעים אלמנטים מברזלים חלודים או יוצרת קפסולות/כמוסות שקופות שבתוכן מתקיים עולם דמיוני חדש. הקפסולות סוגרות ואולי מגינות על העולם הפנימי אך הן חלולות ופתוחות. אתי אוספת שאריות פורניר ויוצרת מהן גופים תלת ממדיים בגדלים שונים שכולאים בתוכם סוד, אויר, או דבר מה אחר הסמוי מהעין. הסתכלות אינטימית וצנועה על אובייקטים לא מושלמים, שיש בהם אספקטים של ארעיות, כמו בתפיסת הוואבי-סאבי* היפנית, יכולה להעשיר את עולמנו, היא מראה לנו את "ה"גדולה" הקיימת בפרטים השוליים, אלו שהעין נוטה להתעלם מהם וממחישה ש "דבר אינו ממשיך לעד, דבר אינו בא לידי סיום, דבר אינו מושלם". שבר או סדק הופכים את האובייקט למעניין יותר ובעל ערך מדיטטיבי. חומרים הופכים להיות מעניינים יותר כשהם נושאים את שינויי הזמן. ''וואבי-סאבי'' ואבי- מרמז על פשטות, רעננות או שקט בחפצים טבעיים או מעשה ידי אדם. המושג גם יכול להתייחס למוזרויות וחריגות הנובעות מתהליך היצירה המוסיפות ייחודיות ואלגנטיות לאובייקט. סאבי- הוא יופי או שלווה שמגיעה עם הגיל, כאשר חייו של האובייקט וארעיותו מתבטאים במרקמו, או בתיקונים גלויים שנעשו בו. רצועות הפורניר בחסות פורמייקה בירמן
שתי אמניות, שבוחרות לעבוד עם חומרים שעברו מתיחה, קריעה, קימוט ובליה, עקב שימוש שנעשה בהם. חומרים שאינם מייצרים "רעש" רגשי או וויזואלי ולכן לרוב אינם זוכים לייצוג - אתי מפסלת ואילנה רושמת. הן בוחרות ''רדי מייד''', חומרים שהיה להם ייעוד שהסתיים, שנלקח מהסביבה ונמצא כמעט בכל מקום ומנסות להקפיא רגעים, תנועה, לשים פוקוס, לעצור לרגע ולהרהר על דברים שאנחנו עוברים לידם ולא שמים לב אליהם. שתיהן מנסות באמצעות העיסוק בחומרים האלו לייצר מרחב חוויתי למחשבה, כזה שמעורר את החושים והסקרנות להתבונן, לשאול שאלות ולגלות. דותן מצלמת בסמארט-פון את האובייקט שבחרה, מעבדת את הצילום במחשב ולאחר מכן מעבירה אותו, באמצעות רישום בעיפרון ופחם, לנייר. הרישום עצמו מייצר מפגש בין תוצר אנושי מתועש ומידי לתוצר אנושי חד פעמי, הנוצר לאורך זמן רב, בין טכנולוגיות מתקדמות לטכנולוגיות בסיסיות. ההגדלה הריאליסטית והעמלנית של האובייקט מאפשרת להעריך את האסתטיקה, הייחודיות והמורכבות המוצנעת שלו ומהווה המשך למסורת ארוכה של ציור טבע דומםstill-life שבמקביל להיותה תיאור קונקרטי של המציאות החומרית, יש בו גם אלגוריה על הקיום האנושי. גדיש דה לנגה עובדת בעץ ומשלבת בו ברזלים חלודים שהיא אוספת בעיקר בחוף הים- ומביאה למתבונן את המודעות לפסולת הנזרקת לים ובמקביל את היופי שנמצא בתהליך הבליה, ההתפוררות, ההתפרקות. אתי יוצרת מעץ אובייקטים דמויי סירות שמסיעים אלמנטים מברזלים חלודים או יוצרת קפסולות/כמוסות שקופות שבתוכן מתקיים עולם דמיוני חדש. הקפסולות סוגרות ואולי מגינות על העולם הפנימי אך הן חלולות ופתוחות. אתי אוספת שאריות פורניר ויוצרת מהן גופים תלת ממדיים בגדלים שונים שכולאים בתוכם סוד, אויר, או דבר מה אחר הסמוי מהעין. הסתכלות אינטימית וצנועה על אובייקטים לא מושלמים, שיש בהם אספקטים של ארעיות, כמו בתפיסת הוואבי-סאבי* היפנית, יכולה להעשיר את עולמנו, היא מראה לנו את "ה"גדולה" הקיימת בפרטים השוליים, אלו שהעין נוטה להתעלם מהם וממחישה ש "דבר אינו ממשיך לעד, דבר אינו בא לידי סיום, דבר אינו מושלם". שבר או סדק הופכים את האובייקט למעניין יותר ובעל ערך מדיטטיבי. חומרים הופכים להיות מעניינים יותר כשהם נושאים את שינויי הזמן. ''וואבי-סאבי'' ואבי- מרמז על פשטות, רעננות או שקט בחפצים טבעיים או מעשה ידי אדם. המושג גם יכול להתייחס למוזרויות וחריגות הנובעות מתהליך היצירה המוסיפות ייחודיות ואלגנטיות לאובייקט. סאבי- הוא יופי או שלווה שמגיעה עם הגיל, כאשר חייו של האובייקט וארעיותו מתבטאים במרקמו, או בתיקונים גלויים שנעשו בו. רצועות הפורניר בחסות פורמייקה בירמן
פאולוניה
''ריקה מכל מטען אל גן העדן מפליגה ספינת ירח'' דוהקו (מתוך ''אומרי שיר על סף המוות'', תרגום יואל הופמן פאולוניה אינו שמה של דמות נשית מסתורית, אף כי העיסוק בנשים ומיניות נוכח בתערוכה. גם אינו שמו של נמל רחוק בעיר נכרית עולם, עם זאת, העבודות מתכתבות עם הים כמקום, כזיכרון, כגעגוע ומושפעות מהחיים על שפת המים זה יכול היה להיות סיפור על התכלות והתרחקות מהגדה כמטפורה להלך רוח. פאולוניה הוא עץ הידוע גם בכינויו ''עץ הקיסרית'' אשר מוצאו מסין. אותו בחרה אתי והוא אשר אפשר לה ליצור בקנה מידה גדול את סדרת העבודות אשר חלקן מוצגות בתערוכה. קל משקל אך יציב, רך ובו זמנית עמיד, נכנע ליד המפסלת אך בעל אופי ומבנה ייחודיים ובעל מרקם אחיד אשר מאפשר עיבודים במנעד רחב של צורות, חיתוכים ותבליטים. המפגש עם הפאולוניה, בעל צינור ההובלה החלול החבוי בגזע, הוביל את אתי לעולם קמאי, מתכתב עם תרבויות קדומות, עם קרבה לטבע וקראפט בעיבוד גס ומינימלי, המשאיר קצוות פתוחים כחלק מהרהור על זמן, מקום, חומר, צורה והמשכיות.. אחרי שנים בהם כלי הביטוי היצירתי של אתי היה בעיקר ציור, נלקחו ליד גזעים של פאולוניה, פונה מקום בסטודיו, נקנו כלי עבודה גדולים והחלה העשייה האמנותית לחתוך, לדפוק, לנסר, לשייף, לחבר, לגלף, לעבד, נתנו דרור למחשבות, מועקות וכאב והפכו בעבודה פיסית ליצירות פיסוליות. נפתח ערוץ דיבור על בית קבוע ובית ארעי מול הים. הסטודיו הפך למעגן, סירות ליד טוטמים, מספרי סיפורים, מהורהרים ואינטואיטיביים, שונים זה מזה, יחידים וקבוצה, לא מלוטשים, לא מושלמים. עקבות הגזע המקורי ועקבות ידיה של אתי נראים לעין. אצל אתי מתקיימים, בו זמנית, עולמות שונים : מצד אחד היא יוצרת סדרות אנדרוגיניות, קטנות ממדים של פיגורות מעץ קשה בשילוב עם חלקי ''רדי מייד'' מפורקים ומורכבים מחדש על גוף נשי. מנגד, עבודות המתמקדות בחומר ועוסקות בצורה אחת כקומפוזיציה מופשטת וריאליסטית, חוזרת על עצמה באופן לא יומרני ומחוספס, חיפוש של מינון מדויק . לא מודע אחר בעל אופי פיסולי שונה לחלוטין.
''ריקה מכל מטען אל גן העדן מפליגה ספינת ירח'' דוהקו (מתוך ''אומרי שיר על סף המוות'', תרגום יואל הופמן פאולוניה אינו שמה של דמות נשית מסתורית, אף כי העיסוק בנשים ומיניות נוכח בתערוכה. גם אינו שמו של נמל רחוק בעיר נכרית עולם, עם זאת, העבודות מתכתבות עם הים כמקום, כזיכרון, כגעגוע ומושפעות מהחיים על שפת המים זה יכול היה להיות סיפור על התכלות והתרחקות מהגדה כמטפורה להלך רוח. פאולוניה הוא עץ הידוע גם בכינויו ''עץ הקיסרית'' אשר מוצאו מסין. אותו בחרה אתי והוא אשר אפשר לה ליצור בקנה מידה גדול את סדרת העבודות אשר חלקן מוצגות בתערוכה. קל משקל אך יציב, רך ובו זמנית עמיד, נכנע ליד המפסלת אך בעל אופי ומבנה ייחודיים ובעל מרקם אחיד אשר מאפשר עיבודים במנעד רחב של צורות, חיתוכים ותבליטים. המפגש עם הפאולוניה, בעל צינור ההובלה החלול החבוי בגזע, הוביל את אתי לעולם קמאי, מתכתב עם תרבויות קדומות, עם קרבה לטבע וקראפט בעיבוד גס ומינימלי, המשאיר קצוות פתוחים כחלק מהרהור על זמן, מקום, חומר, צורה והמשכיות.. אחרי שנים בהם כלי הביטוי היצירתי של אתי היה בעיקר ציור, נלקחו ליד גזעים של פאולוניה, פונה מקום בסטודיו, נקנו כלי עבודה גדולים והחלה העשייה האמנותית לחתוך, לדפוק, לנסר, לשייף, לחבר, לגלף, לעבד, נתנו דרור למחשבות, מועקות וכאב והפכו בעבודה פיסית ליצירות פיסוליות. נפתח ערוץ דיבור על בית קבוע ובית ארעי מול הים. הסטודיו הפך למעגן, סירות ליד טוטמים, מספרי סיפורים, מהורהרים ואינטואיטיביים, שונים זה מזה, יחידים וקבוצה, לא מלוטשים, לא מושלמים. עקבות הגזע המקורי ועקבות ידיה של אתי נראים לעין. אצל אתי מתקיימים, בו זמנית, עולמות שונים : מצד אחד היא יוצרת סדרות אנדרוגיניות, קטנות ממדים של פיגורות מעץ קשה בשילוב עם חלקי ''רדי מייד'' מפורקים ומורכבים מחדש על גוף נשי. מנגד, עבודות המתמקדות בחומר ועוסקות בצורה אחת כקומפוזיציה מופשטת וריאליסטית, חוזרת על עצמה באופן לא יומרני ומחוספס, חיפוש של מינון מדויק . לא מודע אחר בעל אופי פיסולי שונה לחלוטין.
שוטי שוטי ספינתי
אתי גדיש דה לנגה בסטודיו הממוקם מול הים, הרחק מההמון הסוער, בשקט מופלא עוברת אתי דה לנגה מסע אישי הנדלה מתוך תת ההכרה, עולם החלומות , תלאות החיים. היא בוראת עולם פיוטי כילד הבונה ארמונות דמיוניים בחול אליו היא מפליגה בעזרת קבוצת סירות מגולפות מעץ הפאולוניה הרך והענוג אשר בתוכו החלול חבוי צינור הובלה המשאיר בו סימני שקערוריות לבנות. היא מחברת אל העץ ברזלים, יריעות גומי, חוטי רפיה וזכוכית כמטאפורה ניגודית בין הטבע לעולם התעשייתי. הסירות – ספינות הן מוטיב ידוע באמנות הישראלית. עוד משנות ה-20 אמנים כמו ראובן רובין, גוטמן ופלדי ייצגו בציוריהם סירות המסמלות שיבת העם לארצו. ציירים משנות ה-40 במשך מלחמת העולם השנייה אימצו את דימויי הספינה כדימוי של טרואומה מקובעת ועקורה. ב-1960 בנה נפתלי בזם סירת עץ גדולה בחצר ביתו. סירתו עלתה על שרטון ונתקעה בחצר מרוצפת במקום להפליג בים. ספינות הזכרון הטראומתי האובדני הלכו ורבו בשנות ה-60 ובתקופה המודרנית והפוסט מודרנית הלכו הסירות והאפילו ושוררו את קינת האמנים על פגעי החברה והתרבות המערבית. אתי דה לנגה ממשיכה במסורת הזאת של האנשת האובייקט הפיסולי שלה – הסירה כמטאפורה נפשית. הסירות לפי דבריה הן סוג של אובייקט מעבר ששמר עליה במצבים קשים ואפשר לה להפליג על פני תהומות. לכל סירה סיפור אישי המצוין על ידי דמות או על ידי סימנים וחומרים שונים. העבודה בעץ הרך בעל השקעים הטבעיים מאפשר לה לשמר את הזיכרון החומרי שלו ולזרום איתו. האמצעים שלה מינימליסטיים, מושפעים מתרבות יפנית הרוכשת כבוד לתרבות החומרית. השפעת התרבויות השבטיות הקדומות נוכחת ובאה לידי ביטוי בטוטמים המגולפים בעדינות רקמתית
אתי גדיש דה לנגה בסטודיו הממוקם מול הים, הרחק מההמון הסוער, בשקט מופלא עוברת אתי דה לנגה מסע אישי הנדלה מתוך תת ההכרה, עולם החלומות , תלאות החיים. היא בוראת עולם פיוטי כילד הבונה ארמונות דמיוניים בחול אליו היא מפליגה בעזרת קבוצת סירות מגולפות מעץ הפאולוניה הרך והענוג אשר בתוכו החלול חבוי צינור הובלה המשאיר בו סימני שקערוריות לבנות. היא מחברת אל העץ ברזלים, יריעות גומי, חוטי רפיה וזכוכית כמטאפורה ניגודית בין הטבע לעולם התעשייתי. הסירות – ספינות הן מוטיב ידוע באמנות הישראלית. עוד משנות ה-20 אמנים כמו ראובן רובין, גוטמן ופלדי ייצגו בציוריהם סירות המסמלות שיבת העם לארצו. ציירים משנות ה-40 במשך מלחמת העולם השנייה אימצו את דימויי הספינה כדימוי של טרואומה מקובעת ועקורה. ב-1960 בנה נפתלי בזם סירת עץ גדולה בחצר ביתו. סירתו עלתה על שרטון ונתקעה בחצר מרוצפת במקום להפליג בים. ספינות הזכרון הטראומתי האובדני הלכו ורבו בשנות ה-60 ובתקופה המודרנית והפוסט מודרנית הלכו הסירות והאפילו ושוררו את קינת האמנים על פגעי החברה והתרבות המערבית. אתי דה לנגה ממשיכה במסורת הזאת של האנשת האובייקט הפיסולי שלה – הסירה כמטאפורה נפשית. הסירות לפי דבריה הן סוג של אובייקט מעבר ששמר עליה במצבים קשים ואפשר לה להפליג על פני תהומות. לכל סירה סיפור אישי המצוין על ידי דמות או על ידי סימנים וחומרים שונים. העבודה בעץ הרך בעל השקעים הטבעיים מאפשר לה לשמר את הזיכרון החומרי שלו ולזרום איתו. האמצעים שלה מינימליסטיים, מושפעים מתרבות יפנית הרוכשת כבוד לתרבות החומרית. השפעת התרבויות השבטיות הקדומות נוכחת ובאה לידי ביטוי בטוטמים המגולפים בעדינות רקמתית
יש דובים בחוף
אתי גדיש דה לנגה גרה ליד החוף בכפר הים שבגבעת אולגה. בתערוכה הנוכחית, אתי מציגה סדרה של סירות שעליהן אובייקטים מחומרים שונים. הסירה משמשת כחפץ מעבר ממקום למקום ובאופן מטאפורי מתקופה לתקופה, מזמן אחד לזמן אחר. הסירה – מיטלטלת בין גלי הים ... בין גלי החיים, לפעמים, שטה על מי מנוחת לפעמים מתנדנדת כקליפת אגוז בין גלים סוערים. הסירה אוספת לתוכה זיכרונות על גבי זיכרונות ממסעות שונים. כולנו יוצאים למסע בסירה שמפליגה אל הלא נודע – בתחילת החיים. מסע שמקפל בתוכו תקוות של ילדים וחלומות לעתיד, אך כבר במיצב המרכזי, אוסף הסירות שתחתיתן צבוע באדום נראה כלכוד בתוך רשת חוטים ומרמז על ההתמודדויות שמצפות לנו בהמשך הדרך. ברגע שאנחנו עולים על הסירה, אנחנו חשים את העדר הקרקע היציבה. וברגע שהדברים לא יציבים – מופיעה צצה הפגיעות והעדינות שבנו. דברים בחיינו כל הזמן מתפרקים ומתאחים.... ובתוך כל זה אנחנו צריכים להשאיר מקום לצער ולהקלה לאומללות ולשמחה. חשוב לזכור שהשינויים והארעיות הם הדברים הכי קבועים בחיים. בקטע הווידאו שמוקרן בתערוכה שומעים שיחה תמימה שמתנהלת בין שתי ילדות, אחת הילדות אומרת :'' יש דובים בחוף'' לנוכח הסירות שמקיפות אותנו בחלל התצוגה, האמירה הזאת מקבלת משמעות עמוקה. חיינו הם מסע, שמתחוללים בו כל הזמן שינויים: בנו, בקרובים לנו ובסובב אותנו - ויש דובים בחוף..... אנחנו כל הזמן נתקלים בהם הסירה מייצגת מסע חיצוני, היא בעיקרו מסע פנימי של תהליך רגשי/קיומי של האמנית ושל כולנו בעצם. היכולת של אתי להראות דרך עבודותיה את הפשטות והתמימות של החיים לצד המורכבות הגדולה שלהם מרגשת אותי.
אתי גדיש דה לנגה גרה ליד החוף בכפר הים שבגבעת אולגה. בתערוכה הנוכחית, אתי מציגה סדרה של סירות שעליהן אובייקטים מחומרים שונים. הסירה משמשת כחפץ מעבר ממקום למקום ובאופן מטאפורי מתקופה לתקופה, מזמן אחד לזמן אחר. הסירה – מיטלטלת בין גלי הים ... בין גלי החיים, לפעמים, שטה על מי מנוחת לפעמים מתנדנדת כקליפת אגוז בין גלים סוערים. הסירה אוספת לתוכה זיכרונות על גבי זיכרונות ממסעות שונים. כולנו יוצאים למסע בסירה שמפליגה אל הלא נודע – בתחילת החיים. מסע שמקפל בתוכו תקוות של ילדים וחלומות לעתיד, אך כבר במיצב המרכזי, אוסף הסירות שתחתיתן צבוע באדום נראה כלכוד בתוך רשת חוטים ומרמז על ההתמודדויות שמצפות לנו בהמשך הדרך. ברגע שאנחנו עולים על הסירה, אנחנו חשים את העדר הקרקע היציבה. וברגע שהדברים לא יציבים – מופיעה צצה הפגיעות והעדינות שבנו. דברים בחיינו כל הזמן מתפרקים ומתאחים.... ובתוך כל זה אנחנו צריכים להשאיר מקום לצער ולהקלה לאומללות ולשמחה. חשוב לזכור שהשינויים והארעיות הם הדברים הכי קבועים בחיים. בקטע הווידאו שמוקרן בתערוכה שומעים שיחה תמימה שמתנהלת בין שתי ילדות, אחת הילדות אומרת :'' יש דובים בחוף'' לנוכח הסירות שמקיפות אותנו בחלל התצוגה, האמירה הזאת מקבלת משמעות עמוקה. חיינו הם מסע, שמתחוללים בו כל הזמן שינויים: בנו, בקרובים לנו ובסובב אותנו - ויש דובים בחוף..... אנחנו כל הזמן נתקלים בהם הסירה מייצגת מסע חיצוני, היא בעיקרו מסע פנימי של תהליך רגשי/קיומי של האמנית ושל כולנו בעצם. היכולת של אתי להראות דרך עבודותיה את הפשטות והתמימות של החיים לצד המורכבות הגדולה שלהם מרגשת אותי.
הקודם
הבא